נקודה ראשונה: בדרך לשינוי – כן מותר להתלונן. אפילו רצוי.

טלי החייכנית בדרך-כלל נוחתת  על הכורסא לידי וכאילו ממשיכה את השיחה שהתחילה עם עצמה עוד במכונית בדרכה אלי: "זה מדהים איך תמיד כולם מנסים לעודד, להציע הצעות, לנחם, לכעוס בשבילי ולתת לי רעיונות איך "לצאת מזה" או איך להחליט. כאילו לא רוצים שתשהי ולו לשניה אחת באיחס. בבאסה. בנאחס".

הבעת פנים קטנטונת שלי מספיקה כדי לתת לה אור ירוק:
"מה הקטע? למה אף אחד לא מוכן לקבל אותי שלא במיטבי ליותר מרגע אחד? כל הענין הזה של אושר ובחירה ופרספקטיבה ופסיכולוגיה חיובית. מה עם ה "להיות כאן ועכשיו"? זה מותר רק כשטוב ושמח?! כי מה שקרה באמת מבאס. ואני מוצאת שעד שלא אתן לזה מקום, לא יעזור שאעשה אלף קורסים, סדנאות או תהליכי אימון. הדף החדש צריך להתחיל לא ממקום של מחיקת הקיים אלא ממקום של דף קודם שהתמלא -גם אם בתלונות ועצב וכעס ואכזבה. ורק זה מה שמאפשר להמשיך לדף הבא. הרי כך קוראים ספרים, לא?! עמוד אחר עמוד, דף אחר דף. ואם דלגת על דף אז חסרים לך פרטים והסיפור לא זורם כפי שציפית וגם לא תמיד מובן.

אז לא טוב לי וזהו. מותר לי. העובדה היא שאני מתלבטת ומרגישה במצוקה. צריכה פשוט לקבל את זה שקשה לי עכשיו. ומותר שיהיה לי קשה. וגם מותר לי להתלונן. אולי אז, כשאדע שמותר לי וגם לעצב שלי יש מקום ונמען ובאמת ארשה לעצמי לשהות שם, אולי אז ימצא לי סוף סוף פתח לשינוי".

אז לא לכולם החיים "דבש" כפי שנוצר רושם בפייסבוק. נכון? וזה מרגיש אפילו עוד יותר בודד כשנדמה שכך. וחשוב לזכור וליישם: קודם צריך להכיר בקושי ורק אז ניתן להחליט ממקום נקי.  

נקודה שניה: איך להתקדם בהחלטה בין בחירות טובות בלי רגשות אשם? 

מכירה את זה שאסור לך להתלונן? כי בסה"כ לא כל-כך נורא. כי מצבך טוב. כי את מתלבטת בין דברים טובים ואת מרגישה שאין לך זכות לקטר כי זה "צרות של עשירים"?

אז מה? גם לעשירים יש צרות. לעשירים בכסף.  ברוח. בחברים. בכשרונות. ברגשות. בבני משפחה. ברעיונות. ואפילו לעשירים בהצעות עבודה. כן, גם לעשירים יש צרות. וגם "צרות טובות" הן צרות. נקודה.

מהרגע שאת נותנת לעצמך לגיטימציה להרגיש שאת בסוג של מצוקה, לחץ, עומס, מהרגע שיש לך את האוקיי ( O.K) הפנימי להכיר ולחוש בקושי ש-ל-ך; מרגע זה הכל מתחיל להתבהר. הסכמת להכיר בקושי ואת מאשרת את קיומו, ההתנגדות הפנימית יורדת ואת יכולה לאפשר לעצמך ביושרה ובכנות אישית להתבונן בשיקולים השונים. תוך כדי עולים גם העניינים האמיתיים השנויים במחלוקת אפילו בתוכך פנימה, הערכים שלך אשר מתנגשים אלה באלה, וגם הצרכים האמיתיים; אשר משפיעים מאחורי הקלעים וטווים את קורי ההתלבטות. אלה שהתמודדות איתם ומענה על השאלות שהם מעלים יקדמו החלטה בין בחירות שנחשבות טובות. שתיהן טובות אך לכל סיר יש מכסה. ואחת מהן נכונה לך עכשיו יותר.

נקודה שלישית: עד שהחלטתי… וגם אז אני לא מרוצה. למה?

"לוקח לי כל-כך הרבה זמן להחליט. זה משגע אותי. לכאורה הכל פתוח בפני. אז מה הבעיה שלי?! לפעמים אני כאילו לא יודעת מאיפה להתחיל. מרגישה לגמרי משותקת. ואחרי שכבר סוף סוף החלטתי אני ממשיכה לחשוב מה היה אילו בחרתי באפשרות האחרת?"

האם גם לך זה קורה? גם את משווה בין המצב שלך היום – שאת מודעת ליתרונותיו ובעיקר מרגישה בחסרונות שלו – למצב שלך "אילו"; אילו היית עושה בחירה אחרת… והאפשרות האחרת הופכת תמיד לסוג של פנטזיה אידיאלית, לגביה את בעיקר חושבת על היתרונות ועל מה שיכולת להיות או לעשות עכשיו לו רק היית בוחרת בה?

הפסיכולוג בארי שוורץ מסביר בצורה הומוריסטית ופשוטה מדוע זה קורה לנו ובה בעת קורא תיגר, בהרצאתו ב TED, על אחד העקרונות המרכזיים בחברה המערבית: חופש הבחירה. להערכת שוורץ, חופש הבחירה לא נותן לנו יותר חופש אלא משתק אותנו; חופש הבחירה לא גורם לנו יותר אושר אלא מנחיל לנו תחושות אכזבה.  נשמע מעניין? תוכלי לצפות בהרצאה ב-TEDכאן:

מה כדאי לך לשאול  את עצמך?

זכרי לשאול את עצמך את השאלה הבאה: איזו החלטה אני נמנעת כעת מלקבל בגלל עודף אפשרויות ואיזו בחירה תקדם אותי יותר גם אם לא באופן מושלם; אבל כן תעשה לי טוב ותאפשר לי להמשיך הלאה עם תחושת סיפוק שעשיתי את הבחירה הנתונה ברגע נתון והיא הטובה ביותר עבורי, לפחות נכון לרגע הבחירה. כי אין דרך אחרת. צריך לבחור ולהחליט כדי להתקדם.

נקודה רביעית: לאהוב את ההחלטה שלך וליהנות ממנה

לקבל את אותה הההחלטה באופן אוטומטי ומתוך פחד לעומת בחירה מ "הבטן", כזו שמרגישה נכון ומשקפת את הערכים שלך – יחי ההבדל הקטן.
הראשונה מלווה בלבטים, חששות ולחצים אין קץ. גם לפני וגם אחרי קבלת ההחלטה.
בשניה קיים סוג של שקט, התרגשות וושביעות רצון. את השניה את אוהבת. הלב והראש מיושרים בה. לדוגמא:

"גלית: כל החלטה שקבלתי עד היום מתוך פחד פגעה בי בדרך זו או אחרת גם אם התגלתה כהחלטה שהועילה לי בסופו של דבר.
אני: ???
גלית: את התואר הראשון עשיתי כי צריך ללמוד באוניברסיטה. את התואר השני עשיתי כי פחדתי להשאר מאחור. אלה היו שנים שהרגשתי שאני חיה חיים של מישהו אחר. כאילו מישהו אחר החליט ואני רק נשרכתי מאחור. די סבלתי. גם כשהנושא היה מענין הרגיזה אותי העובדה ש"גוזלים ממני זמן ומשאבים". רק בלימודים לדוקטורט הכתה בי ההכרה שאני אוהבת ללמוד, שמענין לי, שזה ממלא אותי, שבעצם אני מתאמצת בשביל עצמי. עכשיו; אם הייתי מכירה בכך מלכתחילה הייתי נהנית יותר ופחות כעוסה ולחוצה לאורך השנים. פעלתי מתוך פחד ובצורה אוטומטית. לא הכרתי בעובדה שלימודים אקדמיים הם חשובים ואף ערכיים בעיני. הצורך להשיג השכלה לבטחון עצמי ותעסוקתי והוכחת ערכי בעיני אחרים הוא שניהל אותי. יכולתי לקבל את אותן ההחלטות אבל ממקום חיובי ומספק. חבל."

מה דעתך ? אני מזמינה אותך עכשיו לחשוב על החלטה שעומדת לפתחך ולבחור ממקום בונה וחיובי. עבורך. החלטה כזו שחיי היום יום איתה יהיו מספקים ושתאהבי לאורך זמן.

שיהיה לך יום של החלטות שמחות ☺