האם גם את חשה כך בתקופה האחרונה אבל נוטה לבטל את המחשבה או הרגש שכן "יכול היה להיות הרבה יותר גרוע"? האם קורה שאת מסרבת להכיר בקיומו של קושי? שאת מקטינה או מבטלת אותו ואת משמעותו בחייך?

בואי נודה על האמת: כל קושי הוא קושי!

נכון, יש את הקשיים העצומים ה"אובייקטיביים" כגון פרנסה, מחלה, מוות, גירושין וכד'. אלה שמכניסים אותנו לפרופורציות אם כי בדרך-כלל לזמן קצר יחסית בלבד; ויש את הקשיים, הגדולים והקטנים, היומיומיים או אלה הקשורים למצבים כרוניים; קשיים שאנו חוות ומסרבות להכיר בהם או כאילו לא מבינות שקשה לנו, בבחינת: "אם לא נחשוב או נרגיש כך לא יהיה קשה" או "אין לי זכות לחשוב שקשה לי" או "אני סופרוומן, קטן עלי" או "אני לא רוצה לרחם על עצמי". לפעמים ההתעלמות או ההקטנה משרתות אותנו אך לאורך זמן  סביר שנשלם מחיר. כל קושי הוא קושי!

אז מה אם למישהו קשה יותר?! הרי גם למישהו קשה פחות  ובעצם בכלל לא חשוב מה מישהו אחר מרגיש. ואפילו אין זה חשוב אם היה יותר קשה לך עצמך בעבר. זה כן יכול להכניס לפרופורציות, להזכיר לך את יכולות ההתמודדות שלך. זה כן. נכון.

נכון. אז מה? אז מי שהתמודדה עם קושי גדול בעברה לעולם לא תוכל עוד לחשוב שקשה לה? או למי שלאנשים סביבה קשה "אובייקטיבית" אסור להרגיש שקשה גם לה?!

חלק מהבעיה זה שמרגישים שקשה אבל הראש אומר שלא קשה. אז מגלים שגם לגוף "חשוב לדבר" ולהגיב. הגוף נכנס לפעולה ולפעמים מתכווץ או משתתק ומונע עשיה. כי צריך להקשיב לעצמנו.

אז מה כדאי לעשות?

ניתן להכיר בקושי ולקבלו; ויחד עם זאת לעודד עצמנו גם בהכרה ביכולת שלנו להתחזק וגם בהכרה ביכולת שלנו להתמודד…  קשה לא מחייב רחמים. אין זה אומר שאת לגמרי חסרת אונים. ממש לא. ואולי לא מדובר בלהכיר בקושי אלא להכיר בעובדה שקשה לך. ל-ך. בלי להשוות לאחרות. בלי להשוות לעברך. קשה לך. עכשיו. אחרים עוברים אולי יותר או פחות. את עצמך עברת יותר מזה אבל עכשיו קשה לך. ומותר להודות בכך. גם לך מותר לחשוב ולהרגיש שקשה לך. ולא משנה מה קורה מסביב.

וכשסוף סוף "תסכימי לעצמך" להרגיש שקשה גם לך, פתאום -פרדוקס!- תראי שמתחיל להיות לך הרבה יותר קל… וכשתתאפשר עשיה יגיעו בסופו של דבר גם שיפור והקלה. שווה לנסות.

ועכשיו , גם אם קשה לך, תשאלי את עצמך שוב: האם קורה שאת מסרבת להכיר בקיומו של קושי? מה הקושי שבימים אלה את מקטינה או מבטלת?  מה את יכולה לעשות אחרת כדי שזה ישתנה?