מה את רוצה להיות יותר- "יותר מודעת" או "יותר עושה"?!

לענת נמאס. היא רוצה כבר לעשות ולהגיב אחרת… בכל זאת מוצאת עצמה כל פעם מבררת על אפשרויות ומוותרת על הרעיון. לא ממש. רק עד לפעם הבאה. ענת מודעת לעצמה. לקשיים. לפיתויים. לכך שלא באמת עושה משהו לשינוי המצב. משתדלת, באמת מתכוונת, אבל לא מממשת. מרשה לעצמה. מוותרת "רק הפעם", "רק עכשיו", "זה זמני", "רק בינתיים", "רק עד ש…". אפילו "אחרי החגים" כבר חלף לו, וענת?

ענת עדיין מודעת. התסכול זועק לשמיים. והזמן עובר. נקודה.
מה את "יותר"? "יותר מודעת" או "יותר עושה"?

זמן. כסף. כח.  הילדים. חוסר ידע. תלות באחרים… כל אלה מהווים עלה תאנה לסיבה עמוקה יותר.
מה עוצר בעדנו? מה זה הדבר הזה שמונע ולא מאפשר לנו לעשות? להיות? לרצות? לומר? מה מונח בבסיס המחסומים שיצרנו לעצמנו? הכבלים האלה שלכאורה חזקים מאיתנו?

אנחנו רוצות ובכל זאת לא זזות. מתקדמות טיפה ושוב נשאבות לחיים השוטפים ולשגרה. ולא מבינות למה. וגם כשמבינות זה לא תמיד עוזר…

2 שאלות שיקדמו אותך לעשיה

במקרה של ענת, שתי שאלות פשוטות לכאורה נגעו ועזרו למצוא את "קצה החוט" שממנו היה אפשר להתקדם ממודעות לעשיה. אני מזמינה אותך לשאול את אותן שתי שאלות; או לחשוב על שאלה אחרת, כזו שמגיעה עמוק ל "קישקע" הפרטי שלך:

1. עם יד על הלב: למי כן מגיע להגשים מטרה כזו, להגיע להישג כזה? 
2. מה חסר אצלך כדי שיגיע גם  לך?!

בדרך כלל, שאלות מסוג "למי מגיע" מעלות תשובות מהבטן, דרכן נשים מגלות שהן תופסות עצמן כ"לא חכמות" או "לא מוכשרות" או "לא מספיק מתקתקות/ מתאימות/ אוהבות" והפתרון האוטומטי מבחינתן הוא לוותר במסווה של "דחיה זמנית". ההכרה שהנחת יסוד זו מנהלת אותן ועשויה להיות מוטעית, או ששירתה אותן בעבר אך כבר לא מתאימה להווה, משחררת ופורצת לרוב את הדרך להתקדמות והשגת המטרה.

גם את מוזמנת להשתחרר מהכבלים של עצמך, להגיד שלום לתסכול ולעבור למצב של עשיה והתקדמות!